על מיינדפולנס ועתיד הציוויליזציה

Pale Blue Dot

על מיינדפולנס ועתיד הציוויליזציה

תרגול מיינדפולנס כמפתח לשינוי גלובלי ולקיימות

ב-3.12.18 הכריז חוקר הטבע ואיש הטלוויזיה הידוע סר דיוויד אטנבורו בוועידת האו״ם על שינויי האקלים כי קריסת הציוויליזציה באופק. לא הכרזה מתונה במיוחד. מה הביא אדם רציני ומוערך שכזה להכרזה קיצונית שכזו? האמנם המצב חמור עד כדי כך? מה ניתן לעשות בעניין ומדוע מעטים יחסית מתייחסים ברצינות לנושא, אם אכן כך הם פני הדברים? ובאופן מיידי: מה עושים עם הלחץ שמחשבה כזו מייצרת בקרבנו באופן בלתי נמנע? בכדי להתייחס לשאלות אלה אולי כדאי לקחת כמה צעדים – וכמה עשורים – אחורה:

ב-5.9.1977 שוגרה הגשושית וויאג׳ר 1 לחלל, במסלול שעתיד להפוך אותה 35 שנה מאוחר יותר לעצם הראשון מעשה ידי אדם שיוצא מגבולות השפעת השמש (אם לדייק, ב-25.8.2012 החללית יצאה מתחום ההליוספירה, הרחק מעבר לגבול מערכת השמש ומסלולו של פלוטו). ב-14.2.1990, בהיותה במרחק של למעלה מ-6 מיליארד ק״מ מכדור הארץ, צילמה הגשושית את התמונות האחרונות ששלחה. לבקשת האסטרופיזיקאי קארל סייגן (Carl Sagan) הופנתה מצלמת החללית לכיוון כדור הארץ והתמונה שהתקבלה (ר׳ למעלה) זכתה לכינוי Pale Blue Dot – נקודה בכחול בהיר, או נקודה כחולה חיוורת. מספר שנים מאוחר יותר הוציא סייגן ספר באותו השם ובו טקסט בעל נופך אקזיסטנציאליסטי, החושף כמה מהאשליות המלוות את הקיום האנושי; אשליות שהצילום הזה האיר באופן ברור. קטע מהטקסט מופיע בוידיאו הקצר המצורף, מוקרא בקולו של סייגן עצמו:

מעניין שאמיתות מדעיות – עובדות אסטרונומיות הנוגעות להיבטים ״טכניים״, כמו גודלה ומיקומה הפיזי של הפלנטה עליה אנו חיים בחלל – יכולות להשפיע באופן כה עמוק על תפיסת הקיום שלנו, על תפיסת עצמנו ועל משמעות חיינו והחוויות שהם כוללים. באופן לכאורה מפתיע, נראה שהתעמקות במחקר האסטרונומי הביאו את סייגן לגיבוש תפיסה אתית, אפילו רוחנית. נראה שיש דברים שבולטים לעין כשעושים ״זום אאוט״. סייגן מדגיש את החשיבות של התנהגות חומלת, הצורך לנהוג באדיבות עם אנשים אחרים, וכן את נחיצות השמירה על כדור הארץ – סביבת המחייה היחידה שיש לנו.

כמה עשורים לאחר מכן, לא נראה שהקביעה הזו נכונה פחות, או שהצורך בגישות ופעולות ברוח הזו בוער פחות, אם להתנסח בעדינות. האנושות ברובה ממשיכה לנהוג באופן חסר אחריות מבחינה סביבתית – בדרך שכבר משפיעה על עולמנו בצורה קריטית בהווה וצפויה להשאיר לדורות הבאים הרבה פחות משאבים והרבה יותר אתגרים קיומיים. בנוסף, לא זו בלבד שהרג ושנאה לא הפכו לזיכרון ישן, הם אפילו מתקיימים כמדיניות ממשלתית במקומות רבים בעולמנו, ומיליוני בני אדם ממשיכים להיהרג או לאבד את בתיהם בעקבות פעולתם המכוונת של בני אדם אחרים.

האם יש קשר בין הדברים? האם התייחסות אקולוגית קשורה להיבטים מוסריים בקשרים בין בני אדם? ומה הקשר של מיינדפולנס לכל זה, אם בכלל קיים?

הרלוונטיות של מיינדפולנס

לא תמיד פשוט לראות את כל מה שמתרחש בעולם, או בנפשנו. באופן ספציפי זה לא תענוג גדול להתבונן לעומק במגוון התופעות המאפיינות את החברה האנושית ובתהליכים ההרסניים שהאקולוגיה על פני כדור הארץ עוברת בקצב כה מואץ בעשורים האחרונים – או בקשר בין אלה לאלה. קל יותר לא לראות את הקשרים בין שינויים בדפוסי מזג אוויר למשל, לבין העלמותן של סביבות מחיה שונות, ובין תופעות כאלה לפעולות מעשי ידי אדם. למעשה, צריך חוסן נפשי אמיתי בכדי לראות את התמונה הגדולה ברורה ומפורטת בעיני רוחנו, מבלי לשקוע בדיכאון, בחרדה או בייאוש. הדבר נכון גם לכמה נושאים חברתיים-פוליטיים ברמה הארצית ובמישור הבינלאומי.

תרגול מיינדפולנס עוזר לנו גם לראות ולהבין קשרים בין תופעות שונות (כמו היבטים שונים של פעילות אנושית והיבטים שונים של הדרדרות אקולוגית) וגם להכיל תחושות לא נעימות שעלולות לעלות מתוך ראיה צלולה שכזו לעומק הדברים. התרגול גם עוזר לפתח חוסן נפשי, שמאפשר להתמודד עם סוגיות כאלה ואחרות בצורה טובה ומיטיבה יותר, להפחית סטרס ולהימנע משחיקה, שעלולה ללוות עיסוק בסוגיות מורכבות שכאלה לאורך זמן. תרגול מיינדפולנס מלמד אותנו לעצור, להתבונן בבהירות במה שקורה, להכיל קושי, להתמודד טוב יותר עם סבל, להגדיל את היכולת להתעמק בדברים ואת היכולת לבחור בתגובה הולמת. התרגול מאפשר מידה גדולה יותר של גמישות פסיכולוגית, של תחושת שלוֹמוּת (well being) ומחזק את היכולת לראות את האחר ולגלות חמלה. אלפי מחקרים מדעיים נעשו בשנים האחרונות ברחבי העולם והראו את היתרונות הרבים הטמונים בתרגול מיינדפולנס.

כשאנו בסטרס – ובאופן מצער סטטיסטית רובנו בסטרס כרוני – יש לנו קושי להביט לעומק הדברים או להרים את המבט אל האופק. היכולת להתבונן באופן רחב, לראות הקשרים ולראות לאן הדברים מתקדמים, היא מאד מצומצמת אם אנחנו בתחושת דחיפות קיומית מתמדת. באופן אירוני ניתן לטעון שסטרס – אותו מנגנון ביולוגי אבולוציוני שנועד לשפר את הסיכוי שלנו לשרוד – אחראי במידה מסוימת להרס סביבת המחיה שלנו ולפגיעה בסיכוי ההישרדות של המין האנושי, ואיתו כמובן מינים אחרים רבים מספור. אותו מרדף אחר סיפוק הצרכים הקיומיים שלנו, אותה נטייה לעבר ביטחון ונוחות – כשאינם מבוקרים – באים על חשבון מינים אחרים בהווה והדורות הבאים של המין שלנו… בין אם נתכוון לכך או לא, נראה שאחרינו המבול (לפחות מטאפורית).

להכיר בסבל של עצמנו – בין אם הוא גדול או קטן – ולתת לו מענה מועיל, יכול להיות מאתגר עד מאד. הקשר של זה לצריכה המופרזת בעולם המערבי הוא הדוק. הצריכה שלנו לא עומדת ביחס הגיוני ליכולת של הפלנטה עליה אנו חיים לספק אותה באופן בר-קיימא, ונראה שחלק ניכר ממנה כמו נועד למלא איזה חוסר נפשי עמוק. ומכיוון שהחוסר הוא מנטאלי, הוא לא מתמלא באמת ע״י עוד מוצר או טיסה או ארוחה. הכאב והסבל נשארים שם, אולי מטושטשים לכמה רגעים, אבל עדיין דורשים מענה מועיל. ומכיוון שאנו לא מיומנים במתן מענה מועיל, אנחנו פשוט צורכים עוד ועוד…

רבים כבר יודעים כי טביעת הרגל האקולוגית של הישראלים גדולה פי כמה משטח מדינת ישראל. בהערת אגב ניתן להדגיש כי מהבחינה הזו לא לגמרי משנה איפה נשרטט את הגבול המדיני. הפלונטר המדמם בו מתבוססים הישראלים והפלסטינים הוא מן הסתם הרסני, מתסכל וראוי לפתרון, אך כדאי להבין שגם אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נפתר היום כבמטה קסם, סוגיות אקולוגיות כמו מידבוּר, זיהום ואבדן מגוון ביולוגי – בין השאר – עדיין היו מאיימות על המשך קיומם השפוי של כל היושבים באזור לאורך זמן. כלומר, מבלי להקל ראש בסבל הרב הכרוך בנושא ובנרטיבים שנושאים איתם הצדדים השונים בסיפור, יש בעיה אחרת – כנראה גדולה הרבה יותר – איתה גם חשוב מאד להתמודד. בזמן ששני הצדדים נלחמים עליה, פיסת האדמה הזו עוברת תהליכים הרסניים שמשנים את פניה בדרכים לא סימפטיות, ואם לא נצליח לשנות את המגמה הרי שבעוד כמה עשרות שנים יהיה פה הרבה פחות נחמד להסתובב בחוץ – וזה לא משנה איזה דגל נניף, או אפילו אם ישרור שלום בין כל בני האדם באזור (וכן, סביר שהמאבק על מעט המים המתוקים שיישארו פה לאו דווקא יעורר שלום ואחווה בתור אופציה ראשונה).

לפקוח את העיניים, למרות הקושי

למעשה, תרגול מיינדפולנס רלוונטי גם לסיטואציה הפוליטית הספציפית בה אנו חיים. בכדי לתת מענה מועיל – לקושי ברמה האישית או גם ברמה המדינית – יש קודם כל להתבונן לעומק בבעיה, בכאב או בסבל הקיימים. להתבונן לעומק, לא לברוח, וזה לא פעם מאתגר. תרגול מיינדפולנס מטפח את היכולת שלנו לעשות זאת. זה כמובן לא אומר שכל מי שמתרגל מיינדפולנס מיד משוחרר מכל סבל שהוא, או שהוא בכלל מסוגל להכיל כל קונפליקט או קושי, אך הוא עשוי בהחלט להיות מעט קרוב יותר לזה – או קצת פחות רחוק מזה – ממה שהיה לפני שהחל לתרגל.

התרגול כשלעצמו לא בהכרח מביא לפתרון הבעיות בהן מתבוננים – בוודאי לא בעיות בקנה מידה כזה – ובכל זאת, כותב שורות אלה אופטימי הרבה יותר היום מאשר לפני עשור או שניים, גם אם אובייקטיבית מצב הסביבה בעיקר הולך ומתדרדר (ובקצב הולך וגובר) והחברה האנושית בכלל – והישראלית בפרט – עוברות תהליכים מדאיגים. זה לא כי החוסן הנפשי שלי הוא בהכרח משהו לכתוב עליו בעיתון. זה מפני שהאפשרות שהחברה האנושית – או לפחות קבוצה משמעותית מספיק ממנה – תתפכח ותשקיע את מרצה בתיקון המצב נראית לי פחות מופרכת היום משנראתה לי בחלק שהכרתי מסוף המאה העשרים.

החסמים הם אדירים, ואולי נראים כיום בלתי עבירים, אבל השיח כבר השתנה – וזה הבדל דרמטי. מצד אחד תרגול מיינדפולנס כבר איננו עיסוק אזוטרי שנעשה בשולי החברה (כשחברות כמו גוגל ואפל וגופים כמו הפרלמנט הבריטי והבנק העולמי מאמצים אותו), ומצד שני העיסוק האקולוגי התעורר. העדויות ההולכות ומצטברות והררי הידע בנושא שינויים אקולוגיים הם במידה רבה נחלת הכלל, כבר לא שמורים לעיסוקם של מדענים ואנשי שימור הסביבה בלבד (כאילו שדי בנציגות קטנה של החברה האנושית בכדי לשמור על הסביבה). כתבות בעיתונות, תכניות טלוויזיה, סרטים דוקומנטריים וכן כנסים, ועידות ואמנות בינלאומיות הביאו לכך שליותר ויותר אנשים ברור היום כי הצריכה האנושית המוגברת – ואולי נכון יותר: המופרזת – היא מכת מוות אקולוגית, במובן הכי מילולי, עבור יצורים רבים, וכבר בימינו – ולצערנו סביר שבעתיד עוד יותר – עבור לא מעט בני אדם. בשלב זה את מחיר הדמים משלמות בעיקר אוכלוסיות באזורים פחות ״נחשבים״ אך העלויות המוחצנות של החברה המערבית כבר התחילו לחזור אל אירופה ואמריקה, בין השאר עם שריפות ענק וגלי מזג אוויר קיצוני וחסר תקדים בהיסטוריה המתועדת, או עם שאריות מיקרו-פלסטיק במלח בישול ובבשרם של דגי מאכל, ומחקרים אחרונים מרמזים שגם בגופנו.

אנחנו הרי יודעים שחיינו הם פסיק בזמן, שגם אם נאריך שנים עד 120, המוות (לכל הפחות במובן של התפרקות הגוף הפיסי) בוא יבוא – אלינו ואל כל מי שאי פעם פגשנו או נפגוש. אבל אנחנו גם מדחיקים את זה לרוב, לא נותנים להבנה הזו להשפיע על דרך חיינו ועל התנהגותנו, לפתוח את לבנו (מישהו אמר כבישים? טוקבקים? קבוצות אתניות או דתיות אחרות? גברים-נשים, מזרחים-אשכנזים, חרדים-דתיים-חילוניים, להט״בים, ערבים-יהודים, ימין-שמאל)… אנחנו גם יודעים שאנחנו חיים על פלנטה לא גדולה – מעין ספינת חלל מוגבלת במשאבים ששטה ברחבי יקום אינסופי ללא יכולת תדלוק או מילוי מצברים – וגם את העובדה הזו לרוב מדחיקים. ההדחקה מן הסתם באה למנוע את האימה / בעתה / חרדה שהאמיתות האלה עלולות להעלות בנפשנו. ברגע שפוקחים עיניים, ברגע שפותחים את הלב, מרגישים. ומה שמרגישים לא פעם זה כאב. זה פשוט קשה מדי לשאת את כל הקשיים, העוולות והזוועות שמתקיימות בעולם בעיניים פקוחות ובלב פתוח. להיות ער לעובדות מטרידות מבלי להדחיק אותן, באופן בריא יותר או פחות. כפרטים, רובנו מתעלמים ממותנו הבלתי נמנע, מסופיות החיים. כחברה, רובנו מתעלמים מסופיות המשאבים שבכדור הארץ.

משאב אדיר של יופי וחכמה

האנושות – המטורפת, המבולבלת והמשוסעת הזו, שכורתת במרץ את הענף עליו היא חיה – היא גם משאב אדיר של יופי וחכמה. יצירות האמנות והרוח שהנחילו לנו דורות קודמים וכמה מבני דורנו, וההישגים המדעיים המצטברים, מזכירים כי בני אדם מסוגלים להרבה מאד דברים. עצימת עיניים, מלחמות אזרחים, השמדה המונית, כיבוש, דיכוי וניצול חסרי ישע הם בהחלט כמה מהם… אך כמוהם גם מציאת פתרונות יצירתיים, ראיית הטוב, אהבת האחר, טיפוח איכויות מיטיבות ויצירת יופי.

לא ברור לי אם ועד כמה זהו ביטוי לנאיביות, אבל אני מאמין שעם המיקוד הנכון ניתן להפּך תהליכים הרסניים רבים (גם אם בהחלט לא את כולם, לצערנו) ולחזק אט אט את הסיכוי לשיפור מצב החברה האנושית והפלנטה הקטנטנה בה כולנו ספונים; שטים – לרוב מבלי דעת – במרחבי יקום אינסופי. מחשבות על העתיד הרחוק (עוד כמה מאות שנים מהיום, למשל) לא חייבות לכלול שואה אטומית ו/או דיסטופיה אקולוגית, כמו שהרבה סרטים עתידניים מראים בימינו, אפילו אם נראה שלשם עלולים הדברים אכן להתקדם (ולפחות מבחינה אקולוגית חלק מהנזקים כבר קרו).

רק לפני עשרים שנה רעיונות של מחזור פלסטיק היו נחלתם של ״פריקים״ של איכות הסביבה בלבד. היום יש לפחי מיחזור נוכחות גוברת ביותר ויותר רחובות בישראל (נכון, הדרך עוד ארוכה. בהחלט מוקדם עדיין לומר שהמאבק הזה צולח, או שהוא בכלל מטפל בשורש הבעיה). צמצום הפליטה של כלי רכב כמעט ולא הוזכר לפני שניים-שלושה עשורים. כעת כל רכב מסומן בדרגת הזיהום שלו, וגם מכוניות חשמליות – אמנם פתרון חלקי בלבד ובעייתי, אך בכל זאת הרבה פחות מזהמות באופן ישיר – כבר ניתן להשיג. אפילו השיח החתרני-לכאורה בדבר פירוק נשק אטומי – תעשיה מזהמת במיוחד, אפילו בתרחיש היותר סימפטי בו לעולם לא יעשה שימוש בנשק עצמו – עלה על שפתיו של נשיא ארה״ב (הקודם…). באופן כללי מדובר עדיין במעט מדי, ולפחות מבחינות מסוימות ובחלק מהמקרים גם מאוחר מדי. הרבה מהנזק – זה שכבר נעשה, זה שקורה וזה שעוד יקרה מתוקף הנסיבות שנוצרו – מסתמן כבלתי הפיך בשלב זה. אך הניסיון לפעול לשיפור המצב הוא נכון ואף הכרחי. יש הרבה מה לעשות בכדי לבלום את ההדרדרות, כדי להאט אותה וכדי להטות את מסלולה.

נראה שהסיכוי לקיום בר-קיימא טמון בהתעוררות כלשהי, בשינוי תודעתי משמעותי בחברה. להתעורר, להתפכח, לראות את הדברים כהווייתם ולפעול בכיוון הנכון. נחמה מסוימת ניתן למצוא בעובדה שתרגול מיינדפולנס מחלחל למערכת החינוך – בתוצאות מדהימות, אם להתרשם מהתקדים של בית ספר תל-חי בדרום ת״א – אך אין לנו את הפריבילגיה לחכות 20-30 שנה עד שהתלמידים של היום יהפכו לקובעי המדיניות… ועד שנמצא לנו מנהיגים נאורים שיפעלו בכיוון מועיל, רצוי שנמצא את הדרך לקדם פעולות נכונות כפי יכולתנו, ובמקביל לטפח שלווה בתוכנו בכדי להכיל את המצב מבלי לאבד את צלילות הראיה, תוך שמירה על השלוֹמוּת שלנו, כל אחת בדרכה, כל אחד בדרכו. אני לא מכיר משהו שיכול לתמוך במטרות האלה טוב יותר מתרגול מיינדפולנס.