ריטריט אביב 2018

תזכורת – יומן מסע (אל הכאן והעכשיו) במנזר זן

רשימה מצולמת מתוך ריטריט האביב בפלאם וילג׳

כל התמונות ממצלמת הטלפון

 

רקע

תרגול מיינדפולנס, שכבר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים בשנים האחרונות, נחשף למערב בין השאר בזכות פועלו של נזיר הזן, המשורר ופעיל השלום טיק ניאת האן (השם הוייטנאמי Thich Nhat Hanh לעיתים נהגה במקומותינו – בטעות – טיך נהאת האן). טיק ניאת האן הגיע למערב באמצע שנות השישים וזכה לכינוי ״אבי המיינדפולנס״ (The father of Mindfulness) בעקבות הדגש הגדול ששם על תרגול מיינדפולנס בכל רגע ובכל היבט של החיים. הוא כמובן לא ייסד את אסכולת התרגול הזו – ששורשיה כידוע נטועים בלב התרגול הבודהיסטי מזה אלפי שנים – אך ספרו פורץ הדרך The Miracle of Mindfulness שיצא בשנת 1975 היה ציון דרך משמעותי ביותר בחשיפת התרבות המערבית לתרגול המיטיב הזה, והשפיע על דורות של קוראים ומתרגלים ברחבי העולם.

 

טיק ניאת האן, המשתייך פורמלית לזן בודהיזם בזרם המהיאנה, חידש ופיתח לאורך עשורים רבים של פעילות אסכולת תרגול ייחודית, והרחיב את השיח בנושא מיינדפולנס לתחומים רבים – פסיכולוגיה, חינוך, חברה, אקולוגיה, פוליטיקה, בריאות ועוד. הוא פרסם מעל 100 ספרים, חלקם רבי מכר, והקים מספר מנזרים ברחבי העולם המקדמים תרגול מיינדפולנס בקרב יחידים ומשפחות.

 

טיק ניאת האן – או טאי (מורה) כפי שהוא מכונה בפי תלמידיו – הינו יליד 1926 ונמצא כבר בערוב ימיו, כך שאינו מלמד ישירות, אך תלמידיו – נזירים ונזירות וכן בעלי משפחות, חלקם צועדים איתו כבר כמה עשורים – ממשיכים בתרגול ובדרכו המיוחדת. המקום בו התגורר טאי בעשורים האחרונים ובו מתרכזים רבים מממשיכי דרכו הינו מנזר פלאם וילג׳ (Plum Village – כפר שזיף) בדרום צרפת.

 

המנזר נמצא בלב אזור חקלאי ולא מאד מיושב, טובל בירק ובשקט, וציוץ הציפורים – הצליל העיקרי הנשמע בו ברוב שעות היום – מופר מדי פעם על ידי צלצול פעמון הקורא לפעילויות השונות. בהחלט מקום פסטורלי ומעורר השראה. אחת לשנתיים מתקיים בפלאם וילג׳ ״ריטריט האביב״ – מפגש בינלאומי בן שלושה שבועות של תרגול מיינדפולנס על היבטיו השונים. רשימה זו באה לשתף על קצה המזלג כמה רשמים מתוך השתתפות בריטריט האחרון, שהתקיים בתאריכים 1-21.6.18.

 

 

הריטריט

פינוי שלושה שבועות מהחיים לטובת סדנת מיינדפולנס אינו דבר מובן מאליו. למעשה, מעט מאד מובן מאליו כשמסתכלים לעומק הדברים… ״הנס הגדול הוא לא ללכת על המים, הנס הגדול הוא לצעוד על פני האדמה״ אומר טאי. ואכן, הרבה תנאים צריכים להתקיים בכדי שנוכל פשוט ללכת. הרבה עוד יותר צריכים להתקיים בכדי שנוכל להגיע לדרום צרפת יחד עם מאות אנשים מכל העולם ולהתמסר לשלושה שבועות של התבוננות שקטה ועמוקה, עם לימוד מיינדפולנס ותרגול מדיטציה בווריאציות שונות.

 

עצירת שטף החיים היומיומי שלנו היא פעולה רדיקלית, ולרוב מבורכת בפני עצמה, גם אם ״סתם״ נחים בנופש. הקדשת זמן האיכות שנוצר מתוך כך לתרגול קונטמפלטיבי היא ברכה כפולה ועוצמתית. השנה יצאתי לריטריט עם צורך ברור במילוי מצברים וחידוש כוחות, לאחר תקופה ארוכה ואינטנסיבית. תקופה שהיתה מלאה בעשייה ובהתפתחויות, שגם אם רובן מבורכות – פעילות מרובה במסגרת המרכז למיינדפולנס והולדת אחות לבני הקט מעל הכל – היו גם תובעניות ומלאות מאמץ. לתרגול הקבוע בשגרה הביתית היה אפקט חשוב ומבורך, אך סדר היום (והלילה…) בבית עם שני ילדים קטנטנים יכול להיות תובעני ומאתגר לא פעם, גם עבור מתרגלים מנוסים יחסית.

 

בהשוואה לתנאים מהם הגעתי סדר היום בריטריט הוא די נינוח, גם אם מלא: התרגול מתחיל עם מדיטציה בישיבה ב-5:45 בבוקר, ממשיך עם פעילות גופנית רכה (טאי-צ׳י / אייקידו / יוגה) ואחרי ארוחת בוקר (שעוברת בשתיקה, כמו כל הארוחות; ״אין משיחין בשעת הסעודה״ במנזר) עובר ללימוד פרונטאלי – בכל יום נושא שונה מתוך אוקיינוס הידע הבודהיסטי. לאחר מכן מתרגלים מדיטציה בהליכה (כשעה, בטבע). אחרי ארוחת צהרים יש מדיטציה בשכיבה – סריקת גוף המכוונת להרפיה עמוקה – שלרוב מסתיימת בקטע נגינה. (אגב, רבים מהנזירים הינם מוזיקאים מחוננים ואחת החוויות החזקות שלי בריטריט הייתה הקשבה לסולו צ׳לו מאולתר, יפהפה ולחלוטין בלתי צפוי מבחינתי, שחתם את אחד התרגולים). בין לבין שרים שירים מהרפרטואר של פלאם וילג׳ – שירים המבוססים על טקסטים של טאי או של מתרגלים מהקהילה. רובם פשוטים כמו שירי ילדים, אך מסוגלים לפתוח לבבות מבוגרים.

 

למעשה פתיחת הלב היא חלק משמעותי מהדרך שטאי הנחיל, ודיבור מהלב – דיבור כן ופתוח – הינו אחד התרגולים המרכזיים בה. אחר הצהרים נפגשים ב״משפחות״ – קבוצות קבועות של כ-15 מתרגלים – לשיחה מכוונת, עם דיבור מהלב והקשבה עמוקה. אמנם לא מדובר בקבוצת תמיכה ייעודית אך תהליכי הריפוי ניכרו על רבים מהמשתתפים, ודמעות – של כאב וגם של אושר – לא היו מראה נדיר. תחושת התמיכה שהמשפחה מייצרת כמעט מפתיעה בעוצמתה, ועומק הקשר והקרבה הגדולה שנוצרים מהר מאד בין אנשים שהיו זרים מוחלטים לפני הריטריט – אך חולקים דרך תרגול – משמחים ומחזקים.

 

טאי שם דגש על בניית סנגהה (קהילה מתרגלת) כך שיש הרבה מקום לאינטראקציות בינאישיות, ושתיקה – אלמנט מוכר בסדנאות תרגול מיינדפולנס בפרט ומדיטציה בכלל – מלווה רק חלק מהיממה; השתיקה נשמרת מהערב עד אחרי ארוחת הבוקר שלמחרת, כך שבכל יום יש הזדמנויות פורמליות ולא פורמליות לשתף, לחלוק, לשאול ולהתיידד עם משתתפים נוספים, באופן שמאפשר לעיתים תהליכי הבראה משמעותיים ועמוקים.

 

המשפחה איתה חולקים תובנות מהתרגול והתמודדויות מהחיים, היא גם הקבוצה איתה מבצעים מטלות סדר / ניקיון / בישול על בסיס יומיומי, באופן שמשלב את עקרונות התרגול. מתוך כך העבודה המשותפת היתה ברובה תענוג, בעיקר בגלל שכמעט כל רגע מישהו מזכיר תרגול מיינדפולנס בדרך זו אחרת. למעשה, כמעט כל פעולה שהיא היא הזדמנות לתרגול, כשגם בזמן ״חופשי״ כל צלצול פעמון קרוב או רחוק גורם לכולם לעצור למשך שלוש נשימות… לחזור אל הרגע. לעמוד בין עשרות או מאות אנשים שעוצרים (קצת כמו בשעת צפירה ביום זיכרון רק כמה וכמה פעמים ביום) זו חוויה נהדרת ועוצמתית, שעוזרת לשבור את המומנטום החיצוני והפנימי כאחד. היום מסתיים במדיטציה בישיבה ב-21:00.

 

 

קומפוסט

טאי דיבר רבות על חשיבות השמירה על בריאות כדור הארץ. הוא כתב לא מעט בנושא – בין השאר בספר Love Letter to the Earth – והראה את הקשר בין מצב התודעה שלנו למצב הפלנטה עליה אנו חיים. בכלל, חלק משמעותי מהלימוד של טאי הוא רעיון ההוויה ההדדית, או הווית הגומלין – או פשוט באנגלית: Interbeing. זוהי צורת הסתכלות (ברוח הרעיון הבודהיסטי של התהוות מותנית interdependent co-arising) החושפת את הקשר בין (כל) הדברים ואת העובדה ששום דבר לא מתקיים באופן עצמאי. המשמעויות הן רבות ומגוונות – מבחינה פסיכולוגית, חברתית, פוליטית, אקולוגית ועוד – ויכולות להשפיע באופן עמוק על חיינו.

 

הרבה מהסבל הפסיכולוגי נגרם מתוך תחושה שאנו נפרדים מאחרים ומנסיבות חיינו, והרבה מהקושי בעולם – מבחינה אקולוגית – נובע מפעולות אנושיות הנולדות מתוך הלך רוח שכזה, שלא רואה את – או מתכחש אל – הקשר בין הדברים. מתוך כך התזונה בפלאם וילג׳ היא טבעונית, מסיבות אתיות. נמנעים מאכילת בשר ומוצרים מן החי גם מתוך רצון להימנע מגרימת סבל לבעלי חיים, וגם מתוך כוונה לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית. אגב, חלק מהירקות הנהדרים גדל במקום ומגיע מחווה אורגנית – הנקראת באופן הולם Happy Farm – המופעלת ע״י צוות מתרגלים מתנדבים. ההזמנה לעבור בין הערוגות, לקטוף ולאכול פירות יער, עלה חסה או מלפפון טרי היתה חוויה מרעננת ומשמחת, שגם הזכירה את המרחק הגדול המפריד בשגרה ביננו ובין גידול המזון שאנו צורכים.

 

ואולי היה משהו סימבולי בתזכורת הזו. חוויית הטעם העז והרעננות של אותם ירקות – ושל הדובדבנים ותותי העץ שגדלים ברחבי המנזר, שקטפנו ואכלנו להנאתנו בכל יום – לעומת המזון שמגיע אל פינו בשגרה, מגלמת באופן כלשהו את ההבדל בין רעננות חוויות הרגע הזה, לבין הטעם האחר (לעיתים מוצלח יותר ולעיתים הרבה פחות) של עולם המחשבות והדימיון, בו אנו מבלים כל כך הרבה מזמננו.

 

העובדה שהירקות האלה גדלים תוך שימוש בקומפוסט שהוכן משאריות הארוחות במנזר, היא עוד אלמנט ללמוד ממנו. מעבר לעניין האקולוגי הברור, טאי מדבר רבות על קומפוסט בהקשר הרוחני-נפשי, כמטפורה לסבל שמותמר בכדי לייצר שמחה ואושר. כשם שזבל מטייב את האדמה ומאפשר צמיחה של פרחים, כך סבל – כשהוא מטופל כראוי – הוא הבסיס לאושר. No mud, no Lotus היא אחת האמירות – והקליגרפיות – הידועות של טאי, וכותרת אחד מספריו. לפי טאי מתרגל מיומן רואה את הקומפוסט בפרח ואת הפרח בקומפוסט; את עקבות הסבל ברגעי אושר ואת שורשי האושר ברגעי סבל.

 

כך שאותו ביס מלפפון מתפצח היה סמל ותזכורת, גם לטריות ולאושר שרגע ההווה מציע וגם להתמרת הסבל שמאפשרת את האושר הזה. והעובדה שהוא נלקח בחווה של מנזר זן מזכירה את חשיבות התרגול המאפשר את כל זה. בעצם תזכורת היא אולי הכותרת המתאימה לריטריט הזה – לזכור טוב יותר מה זה אומר להיות רגוע, ברגע, חופשי… מחובר לאדמה, לרוח, לגוף, לאנשים אחרים, לקהילה… שלושה שבועות הם פרק זמן שמאפשר לתהליך לחלחל ולהעמיק בנפש ובגוף, ולהטמיע תרגול מיינדפולנס ביותר רגעים והיבטים של הווייתנו. הנינוחות שליוותה אותי במהלך הריטריט ולאחריו, היתה עמוקה ושונה מרמות השלווה היחסית אליהן אני מגיע ביומיום.

 

ובעצם תזכורת היא אולי גם הכותרת המתאימה לתרגול בכללותו. מיינדפולנס הוא הרי התרגום האנגלי לסטי (sati), מילה פאלית שמשמעה גם ערות וגם היזכרות – לזכור להיות ערים… עכשיו.