היום דיברנו על הנטייה הטבעית של המוח שלנו לספר סיפורים – לעסוק בעבר ובעתיד, לתכנן, לדמיין, לדאוג, לשפוט, לעבור מדבר לדבר באופן אסוציאטיבי – ובאופן כללי להתעמק יותר במחשבות מאשר בקלט החושי המגיע ברגע ההווה.
הזכרנו את ה-DMN (Default Mode Network) או רשת ברירת המחדל, שלפי המחקרים פעילה אצלנו כ-95% מהזמן ובה מתנהלת עיקר הפעילות הזו.
מסיבות שעליהן עוד נרחיב בשיעורים הבאים לתוכן הפעילות הזו יש גוון שלילי, ועיקר הסבל שלנו נמצא ״בתוכה״, כלומר במסגרת עולם המחשבות שלנו ולא בחוויה המיידית שאנו חווים. יש כמובן דוגמאות הופכיות – כאב פיזי יכול להסב לא מעט סבל, למשל, והוא בהחלט מתרחש בהווה – אך לרוב הגורמים שיאמללו אותנו יותר נמצאים בתחום המחשבה. אפילו במקרה של כאב פיזי לא פעם הרבה מהסבל יהיה טמון במחשבה עליו, על כמה שהוא נמשך, מתי כבר יעבור, מה עשינו לא נכון כך שזה קורה לנו וכו׳.

התקופה הזו, עם מגיפת הקורונה, יכולה אולי לספק מבט בהיר יותר על הנושא.
רבים מאיתנו חווים אינטנסיביות גדולה יותר של דאגות בלתי נשלטות וחשיבה חזרתית – או רומינציה – בנושא ההיבטים ההישרדותיים של חיינו, אפילו אם החיים שלנו נעימים ואנחנו בריאים ושלמים ואפילו אם החשיבה בנושא לא מקדמת אותנו בכלל.

כמובן שאנו עלולים ״להיכנס לסטטיסטיקה״ – אולי לחלות חלילה, או להיפגע כלכלית – אבל חשיבה אובססיבית בנושא כנראה לא תהיה הדבר שיעזור לנו.
מעבר לחשיבה ממוקדת (שכאמור איננה מתרחשת אוטומטית ברשת ברירת המחדל) בכדי לקבל החלטה אופרטיבית כזו או אחרת, אין צורך להמשיך להפוך ולהפוך או ״לחפור״ בנושא מסוים.
אדרבא – בנושא הקורונה דאגות מופרזות בנושא הם בדיוק מה שאנחנו לא רוצים, היות והם מחלישים את המערכת החיסונית שלנו, אבל על כך עוד נרחיב בשיעור הבא (:
הזמן בו רשת ברירת המחדל איננה פעילה הוא הזמן בו אנו מפנים את הקשב שלנו באופן מכוון לעניין מסוים, או למשימה ספציפית – כמו למשל בעת התבוננות בקלט החושי, במצב הגוף, או באופן ספציפי: בנשימה שלנו.
התבוננות בנשימה היא אחד מתרגולי המדיטציה הקלאסיים, ובימים הקרובים אתם מוזמנים לתרגל אותו ו/או את סריקת הגוף בכל יום.
מצורף קובץ לשימושכם. ניתן לתרגל בשכיבה, אך ההמלצה היא לתרגל בישיבה.