לראות את תבניות הראיה

צילום של עדי מתוך הסדנה ״לראות את הדברים״; בתמונה צילומים של תלמידים שנעשו במסגרת תרגיל תקשורת בתמונות.

כשהסתיימה הסדנה הראשונה של "לראות את הדברים" שהעברתי במרכז למיינדפולנס, הרגשתי הרגשה שיש בה ערבוב משונה: הייתי במקום, בטוחה בבית, ויחד עם זאת תיירת מתרגשת בעולם חדש. דיברתי את שפתי, שפת הצילום, השגורה באישוני עיני, בעפעפי הפתוחים והעצומים, בנשימתי הנעצרת והממשיכה לזרום מעצמה. ככה דיברתי אותה, כמו שאני מדברת אותה לעצמי, חופשיה מהצורך להרשים, לייצר תמונות טובות ויפות של הרגעים הנכונים…  בית.

אני מלמדת איך לדבר צילום ברוח מיינדפולנס, ואני עדיין מגלה את העולם הזה כל הזמן בתוכי, דרך החוויה שלי ודרך דפוסי הראיה המתגלים של המשתתפים, דרך ההתבוננות של הקבוצה, דרך הדימויים הפרטיים והקולקטיבים הנרקמים בתוכה…  עולם חדש.

מה יש בה בתמונה באמת? רק פיקסלים. אוסף של ריבועי אור. אין בה כלום. יש בה הכל. כל מה שנרצה או לא נרצה לראות.

מה יש בו ברגע הזה שאנחנו מחליטים ללחוץ על ההדק ולעצור את המציאות לדימוי בודד, שטוח? למה אנחנו עוצרים דווקא שם ולאן ממשיך לשוטט המבט שלנו? האם אנחנו מובילים אותו או שהוא מוביל אותנו? באיזה אופן מתקיים הטנגו הזה? האם הוא דומה לטנגו שרוקד האדם שעומד לצדי עם מבטו המשוטט? האם באמת יש לי את החופש לבחור את התמונה שאני רוצה לצלם או שאני בוחרת מתוך הרגל, הנחות מוקדמות, נורמות שהונחלו, מתוך הדברים שמושכים את תשומת הלב הפרטית שלי, מתוך עיוורוני?

מול כל השאלות הצבתי תרגילים. תרגילי גמישות, לא תרגילי כוח. משחקי צילום, לא טכניקה ותיאוריה.

במסעות הצילום שבהם בחרו להתנסות המשתתפים, היו שהרחיקו לכת בתוך מטר מרובע וגילו שם ארצות לרוב ואילו אחרים מצאו עצמם במסע ארוך לדרך יפו שבמהלכו לא ראו דבר. היה לי חשוב שתרגילי הראיה בסדנה יהיו אישיים, זוגיים וקבוצתיים, מתוך מחשבה שכדי לגלות, כדי להתבונן, אנו זקוקים לכל מיני סוגים של פריזמות הדדיות.

החוויות הנאספות בסדנה, נצרבות לדימויים מצולמים ובו בזמן נחרטות במקומות נוספים במרחב, בזמן, בעין, בגוף.

תוך כדי ניסיון לעזור למצלם לחוש את תבניות הראיה שלו, לתרגל את הראיה האובייקטיבית (לכאורה) ולהפריד אותה מהתחושה הסובייקטיבית, כדי לבסס מיומנות חופשית של תנועה ביניהם.

כדי לאפשר התבוננות.

עדי מנחמי

 

לפרטים על הסדנה הבאה